רשב״א על בבא מציעא כ״ב

1 וכן ירדן שנטל מזה ונתן לזה. פירש רש"י: שטף נהר קוריו ועציו, והוא הדין לשאר נהרות, ותנא על יד הירדן היה יושב. אבל בירושלמי חלה פ"ד ה"ד פירשוה לענין קדושת הארץ, שהירדן היה מפסיק בין ארץ ישראל לארץ העמים ואחד מן הגבולות הוא הירדן, כדכתיב דברים ג, יז והירדן וגבול, ומשום הכי קאמר הכא, שאלו נטל הירדן מארץ העמים והרחיב בגבול הארץ, הוי מה שנתן והרחיב לארץ ישראל בקדושת הארץ, ואם נמשך אצל הארץ ונתן לארץ העמים, על חוצה לארץ יחשב, שהכתוב תלה גבול הארץ בירדן, כדכתיב והירדן וגבול. והשתא ירדן דנקט דוקא, וכן מוכיח בפרק בתרא דערכין בכורות נה, א דר' אמי אמר התם דירדן והוא הדין לשאר נהרות, ואקשו עליה אי הכי ליתני נהר, ולפי זה לא גרסינן לקמן בשלמא גזלן וירדן, אלא הכי גרסינן בשלמא גזלן דהא קא חזו ליה, דירדן לאו מהאי עניינא הוא כלל.

2 הכי גריס רש"י ז"ל: שטף נהר קוריו ואבניו והניחן ברשות חברו הרי אלו שלו מפני שנתיאשו הבעלים. הא סתמא לא, ופירש הוא ז"ל, דכל שטיפת נהר יש לה קול, והלכך סתמא שמעו הבעלים, ולפיכך הרי הן של מוצאן, הא סתמא לא, כלומר, הא בשאר אבדות דעלמא דאין להן קול, אף על פי שאין להן סימן ולכי ידעי הבעלים מתיאשין, אפילו הכי כל שלא שמעו אינו של מוצאן וקשיא לרבא. ופרקינן הכא במאי עסקינן ביכול להציל, ודכותה ממעט בשאר אבדות, ומאי נינהו כשיש בהן סימן, וכשיש בהן סימן כולי עלמא מודו, הדר אקשינן מדתני סיפא אם היו הבעלים מרדפים אחריהם חייב להחזיר, ואי ביכולין להציל מאי אריא מרדפין אפילו אין מרדפין נמי עד דשמעינן ליה דמיאש, ופרקינן ביכולין להציל על ידי הדחק, וכל שאינו מרדף ודאי יאושי מיאש. ואינו מחוור, דאם כן כי אוקימנא ביכולין להציל ואקשינן ליה מסיפא דאם היו הבעלים מרדפין, למה ליה לאהדורי למפרך מסיפא, רישא גופה קשיא, והכי הוה ליה למפרך, אי ביכולין להציל אמאי הרי אלו שלו דלמא לא מיאש, וכי תימא כיון דאינו יכול להציל נתיאש, אם כן סיפא נמי לא קשיא. אלא הכי גרסינן אם נתיאשו הבעלים הרי אלו שלו, נתיאשו אין סתמא לא. וקא סלקא דעתיה דנתיאשו היינו דשמעו הבעלים, דמסתמא כיון דשמעו נתיאשו, דדבר שאין בו סימן הוא והן אינן יכולין להציל עד שיחסרו המים ויניחם במקום אחד אחר, ואין הבעלים יכולין ליתן להם סימן. הא סתמא, כלומר, שלא שמעו או שהיו הבעלים במקום אחר, לא, ואף על פי שיתיאשו בודאי לכשידעו וקשיא לרבא. ופריק הכא במאי עסקינן ביכולין להציל בהדיא קאמר, כגון, שמוליכין אותן המים סמוך לשפת הנהר ממש, ומאי נתיאשו הבעלים דקתני, כשנתיאשו ממש. ואקשינן, אי הכי אימא סיפא אם היו הבעלים מרדפין אחריהם וכו', ואי ביכולין להציל אפילו אין מרדפין נמי עד שנתיאשו בפירוש. והדר אוקימנא ביכולין להציל על ידי הדחק, ומאי אם נתיאשו הבלעים דקתני, ששמעו ששטפם נהר ולא רדפו אחריהן, וסיפא דברייתא פירושא דרישא הוא. כך פירשה פירשוה הרב אב"ד והראב"ד ז"ל, וכן הגרסא בפירוש רבנו חננאל וכן שנו אותה בתוספתא ב"ק פ"י הי"ב בהאי לישנא, שטף נהר וכו', אם הרגישו הבעלים הרי אלו שלו, אם היו הבעלים מרדפים אחריהן או שהיו במקום אחר הרי אלו של בעלים. ומיהו איכא למידק, דהיינו זוטו של ים ושלוליתו של נהר, דרחמנא אפקריה ואף על גב דלא אייאש מיניה. יש לומר, דשלוליתו של נהר שאמרו, היינו כשהוא הולך באמצע הנהר וחריפותו, דהשתא אינו יכול להציל כלל, וכשהוא מציל מעשה נס הוא, ואבודה ממנו ומכל אדם היא, אבל כאן שהולך סמוך לשפתו של נהר בענין שיכול להציל על ידי הדחק, הלכך לא חשבינן לה כאבודה לגמרי, וצריכה יאוש. ואכתי קשה לי דמדאוקימנא ביכולין להציל, והדר אקשינן אי הכי מאי שנא מרדפין אפילו אין מרדפין נמי, ואוקימנא ביכולים להציל על ידי הדחק, אלמא משמע דלדעת המקשה כשאינו יכול להציל אפילו על ידי הדחק היא, ואם כן לדידיה היכא ניחא, והא זוטו של ים ושלוליתו של נהר היא, דכולי עלמא אפילו שלא מדעת הוי יאוש דרחמנא אפקריה. ויש לומר, דאין הכי נמי, דהוה מצי לאקשויי ליה ולדידך מי ניחא, אלא דפעמים הרבה יכול להקשות כן ואינו מקשה. אי נמי יש לומר, שהמקשה היה סבור דהכא כשאינו יכול להציל עכשיו כלל עד שיחסרו המים ויניחום באחד מן המקומות, ומיהו אין אבודים מכל אדם, שלבסוף ליבשה יטילום, אבל שלוליתו של נהר לא יטיל אותם לעולם ליבשה, שבאמצעיתן הם הולכים ולא יחסרו שם המים לעולם, והרי הן אבודין ממנו ומכל אדם.

3 ואמאי והא בעידנא דתרם הא לא הוה ידע. כלומר וקשיא לאביי.ואם תאמר, ואמאי קשיא לאביי טפי מרבא, דהא תרומת יפות אף על גב דאמר לבסוף כלך אצל יפות ואף על גב שנמצאו יפות מהן, הרי הוא כאבדה שיש בה סימן, דאף על גב דשמעינן ליה לבסוף דנתיאש, אינה שלו דכי אתא לידיה באסורא אתא לידיה. ואיכא למימר דלרבא לא קשיא, דכיון דגורן למתרם קאי, ואין בעלי בתים עשויים להקפיד בתרומת היפות, סתמא דמילתא דלכי ידע מינח ניחא ליה, הילכך הוה ליה כיאוש שלא מדעת בדבר שאין בו סימן, דלכי ידע ודאי מיא.

4 אמימר ורב אשי אכול. הקשה הרמב"ן ז"ל אמאי אכלי, והתנן בפרק הגוזל בתרא ב"ק קיח, ב, אין לוקחין משומרי פירות עצים ופירות. ותירץ דבאריס דאית ליה חולקא בפירי שרי כדאמר התם קיט, א, ורבא זבין שבישתא מאריסא, ותניא התם כותיה. ואם תאמר אם כן מר זוטרא אמאי לא אכיל, יש לומר דסבירא ליה דשבישתא דוקא דתלושין והגיעו ליחלק, ויש לתלות דמחלקו הן, אבל פירות מחוברין לא.

5 ואסורא דומיא דהיתירא מה היתירא לא שנא יש בה סימן שריא אף איסורא לא שנא. כך היא הגרסא ברוב הספרים, ואף רש"י ז"ל כתבה, והראב"ד והרב אב"ד ז"ל כתב הא תיובתא לא נהירא לי, ואיברא דלישנא לא נהירא ויש בו גמגומים. אבל ה"ר זרחיה ז"ל דחק, דלאו דוקיא דגמרא היא, אלא מימריה דר' יוחנן גופיה היא, ור' יוחנן גופיה אמרה בפירוש במסקנא דמימריה, ומינה קא מותבינן, דבהדיא אמר דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש. וספרי דוקני לא גרסי ליה, אלא הכי גרסי, מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצאתה זו שאבודה ממנו ומכל אדם תיובתא דרבא. והכי פירושו, מדאצטריך רחמנא למשרי אבודה ממנו ומכל אדם מדכתב ממנו, ואבודה מכל אדם על כרחין יש בה יאוש בעלים, ודכותה אסר כשאינה אבודה אלא ממנו ומצויה אצל כל אדם, שמע מינה דעל כרחין אף על גב דאיכא יאוש לכי ידע, כיון דהשתא לא ידע ולא איאש, לא הוי יאוש. ואכתי קשה לי קצת, דדלמא הכי קאמר רחמנא אבודה ממנו ומכל אדם מותרת בכל ענין, ואפילו מרדפין אחריה ואומרים שאינן מתיאשין, הא אבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם אם לא נתיאש ומרדף אחריה אסורה. וניחא לי דמאשר תאבד ממנו קא דייק, דהכי קאמר רחמנא, כל שבשעת אבדה ממש, כלומר בין ידע בין לא ידע אינה אבודה אלא ממנו בלבד ומצויה לך אסורה, יצאתה אבודה ממנו ומכל אדם בלבד, שהיא מותרת משעת אבדה כלומר בין ידע בין לא ידע, אלמא מדלא אשכח היתרא לגמרי משעת אבדה אלא באבודה ממנו ומכל אדם, שמע מינה דמצויה אצל אחרים אף על פי שאבודה ממנו והיכי דמי דלית ביה סימן, אסורה, כך נראה לי.

6 והשתא דאיתותב רבא הני תמרי דזיקא היכי אכלינן להו. הקשה רש"י ז"ל דבלא רבא נמי קשיא, דהא מודה רבא בכל דבר דחזותו מוכיח עליו כדאמרינן לעיל בבא מציעא כא, ב ותירץ הוא ז"ל, דאין הכי נמי, ולא נקט הכי אלא להרבות בחומר איסורן. ואינו מחוור כל הצורך, דאי קסבר האי מקשה דתמרי עבידי דנתרי, אם כן אי איכא יאוש, מדעת הוא, ובין לרבא בין לאביי שריין, ואי משום דחזותן מוכיח עליהן וליכא יאוש, בין לרבא בין לאביי אסירי, וליכא חומרא לאביי טפי מלרבא, ואפילו קסבר דלא עבידי דנתרי, בין לרבא בין לאביי אסירי משום דחזותן מוכיח עליהן, וליכא חומרא לרבא טפי מדאביי, דבדבר שיש בו סימן שניהם שוין בו. ויש לפרש, דתמרי דזיקא כלומר, שהרוח משליך אותן למרחוק ואין חזותן מוכיח עליהן, ובהנהו בלחוד הוא דקא מבעיא ליה, וקא סלקא דעתיה דתמרי לא עבידי דנתרי, ואלו לרבא כיון דלכי ידע מיאש מהשתא הוי יאוש, אבל השתא דאתותב רבא היכי אכלינן להו, והא לא ידע ויאוש שלא מדעת היא. ופרקינן כיון דאיכא שקצים ורמשים דאכלי להו, מעיקרא יאושי מיאש, כלומר שהשקצים עולים ומכים בשרשי התמרים והם מתיבשים והן קלים בפני הרוח והרוח מפזרתן למרחוק עד שאין חזותן מוכחת עליהן והילכך מעיקרא יאושי מיאש מינייהו. הדר בעי כרכתא מאי, כלומר אותן האילנות שהן מוקפין גדר או קוצים וברקנים שאין שקצים יכולין לעלות שם ולא ידע דנתרי מאי, ואמר ליה אין הכי נמי דאסירי. ולפי גרסא זו ופירושה אין מותר אלא תמרים הנזרקים למרחוק שאין חזותן מוכחת עליהם, אבל הנופלין תחת האילן אסורין. ויש נוסחאות כיון דאיכא בהמה וכלבים, וכן כתוב בהלכות גדולות, ולפי גרסא זו נראה דהכי קאמר ליה, כיון שהתמרים מתוקים ובהמה וכלבים אוכלים אותן, לא מבעיא דתמרי דזיקא שאין חזותן מוכחת עליהן, אלא אפילו הנופלים מהם מתחת האילן מותרים, דמעיקרא מיאש מינייהו, וזתים וחרובים שאמרו שאסורין מפני שחזותן מוכחת עליהן, היינו דוקא זתים וחרובין שאין בהמה וכלבים אוכלים אותם, אי נמי במקום דליכא בהמה וכלבים, וכדאמרינן לקמן בבא מציעא כג, א גבי ככרות של בעל הבית, הכא באתרא דלא שכיחי בהמה וכלבים. ולפי פירוש זה, פירוש כרכתא מאי, כלומר, שהאילן בתוך גדרים שאין הבהמה וכלבים יכולים ליכנס שם.

7 סימן העשוי לידרס לא הוי סימן. הקשה הרמב"ן ז"ל אם כן ציבורי פירות, ושלש מטבעות זה על גב זה לקמן בבא מציעא כד, ב, ולשונות של ארגמן, למה נוטל ומכריז, והרי כל אלו עשויין לידרס. ותירץ הוא ז"ל, דציבורי פירות לרבא, בפירות שאסור לעבור עליהם, וכדמוקי טעמא, בככרות של בעל הבית, ומטבעות נמי מתוך חשיבותן כל שמוצא אותן ראשון נוטלן, מה שאין כן בכריכות ולא בככרות דהרבה בני אדם אין עשויין ליטול אותן ברשות הרבים שאינו כבודן. ולשונות של ארגמן נמי, לפי שהן עצמן סימן שצביעתם סימן ואינו עשוי לידרס. ונראה לי דאפילו לרבא צריכין אנו לתקן לתרץ כן, דהא מודה רבא בכל מידי דמינשיף, ובשלמא צבורי פירות לא מינשתפי, אלא ג' מטבעות טפי מנשתפי מכריכות, ומאי מכריז. והיינו נמי דלא אקשי מינייהו רבא לרבה, דאי ניחא ליה טפי מרבה, לא הוה שתיק מלאקשויי מינייהו, אלא מדאקשי ליה מככרות של בעל הבית ופריק טעמא משום דאין מעבירין על האוכלין, תו לא מצי לאקשויי ליה מצבורי פירות, ולשונות של ארגמן נמי, דאין סימנן עשוי לידרס, ומטבעות מתוך חשיבותן, בין לדידיה בין לרבה.